אנו בעיצומם של ימי ספירת העומר, ואנו נוהגים מעט דיני אבלות לזכרם של תלמידי רבי עקיבא שמתו.

במסכת יבמות מסופר:

אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת.

הנהגת הכבוד לזולת, מלבד שהיא חיוב גמור מהתורה – היא היסוד המעמיד את כל התורה כולה, ואם לא יתנהג האדם בהגינות וביושר כלפי הזולת אינו יכול לקבל תורה. מידת הכבוד לזולת היא התנאי המוקדם לקבלת התורה, כדבריו הנוקבים של מו"ר הגרש"ז ברוידא, ראש ישיבת חברון בספרו שם דרך המרחיב את היריעה בעונשם של תלמידי רבי עקיבא שתורתם אבדה, כמבואר בדברי הגמרא ביבמות , שלאחר פטירתם "היה העולם שמם", והיינו שלא נשאר מאומה מתורתו של רבי עקיבא. כי תורת רבי עקיבא שבידינו היא מחמשת התלמידים שהעמיד לאחר מכן, ותורה זו היא כמעט כל התורה שבעל פה שבידינו, כדברי הגמרא בסנהדרין "אמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון – וכולהו אליבא דרבי עקיבא".

כלומר, עונשם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה לא היה רק עונש גופני גרידא, שנגזר עליהם מיתה, אלא גם עונש רוחני לכלל ישראל, שכל תורתם אבדה ללא שם ושארית.

וטעם הדבר, משום שהנהגת הכבוד לזולת ומבחן ישרותו של האדם, מלבד שהם חיוב גמור מהתורה – הם היסוד והעמוד המחזיק את כל התורה כולה, ואם לא יתנהג האדם בהגינות וביושר כלפי הזולת איננו יכול לקבל תורה.