פרשת קרח מחלוקת לשם שמים

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו". (אבות ה/יז).

בחלקה הראשון של המשנה, נדרש ביאור למושג "לשם שמים" ולמושג "סופה להתקיים". בחלק השני בולט חוסר הסימטריה: בהתאמה להלל ושמאי היה ראוי לכתוב מחלוקת קרח ומשה, מדוע נכתב קרח וכל עדתו? נראה להסביר ש"לשם שמים", פרושו מתוך מניע נקי, למשל בירור האמת, או כדי להוביל לבחירה נכונה, להבדיל ממחלוקת הנובעת מאינטרסים אישיים, או שיקולים זרים. לפי זה מובן, שמחלוקת שסופה להתקיים, מקיימת את שני הצדדים, כי יש נקודה של אמת בכל צד. לעומת זאת, קרח, קיבץ בעלי אינטרסים מגוונים, שפעלו כדי לקדם את עצמם ולכן אין קיום לצד המחלוקת שלהם. אולם המניע למחלוקת, אינו תמיד גלוי וכלפי חוץ, ולעיתים גם מתוך שכנוע פנימי, יאמר החולק, שכוונתו לשם שמים. האם ניתן להציע מדד אובייקטיבי לכך? הגמרא במסכת סנהדרין לומדת מפרשתנו שאסור להחזיק במחלוקת: "דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר "ולא יהיה כקרח וכעדתו". לעומת זאת על משה נאמר בפרשתנו: ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת. ייתכן שאחד מהתבחינים למחלוקת ל"שם שמים" הוא, האם אתה נאחז בדעתך באופן אטום לחולק עליך, או שיש לך הרצון והיכולת להקשיב לשני ולזהות את נקודת האמת שלו. משה לא נמנע, מלנסות להגיע לחולקים עליו למרות שטענותיהם היו הזויות, אבל קרח וכל עדתו התבצרו והחזיקו במחלוקת.