פרופ' צחי גרוסמן


וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ: (במדבר כו יא)


לא רק שלא מתו, אלא לפי מסורת המקרא וחז"ל הם מהמשוררים החשובים של ספר תהילים ומסרו לנו שירה נפלאה במספר פרקי "לבני קרח" ובפרט בתחילת הספר השני (פרקים מב - מט): "כאיל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוהים. צמאה נפשי לאלוהים לאל חי ... מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי, הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועות פניו ... על כן אזכרך מארץ ירדן וחרמונים" (פרק מב). ושיר ההלל לירושלים שאנו אומרים כל יום שני בשבת (פרק מח), והמזמור שאנו אומרים לפני התקיעות בראש השנה (פרק מז) ועוד.

לצד פרקי "בני קרח" ומזמורים לאסף, יש לנו עוד שירה המיוחסת לצאצאיו של קרח, היא "שירת אסף" שהייתה נאמרת בכל בוקר עם הקרבת קרבן התמיד ואף אנו אומרים אותה בפסוקי דזמרה של שחרית: "הוֹדוּ לַה’ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹותָיו: שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאֹותָיו: הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה’: דִּרְשׁוּ ה’ וְעֻוזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד".

ומדוע בעצם זכו לכל זאת? כיון שפרשו מדרכו של אביהם כפי שאומר המדרש:

למנצח לבני קרח – אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחילה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה ופתחה הארץ את פיה, נשאר מקומם בתוך פי הארץ כעניין שנאמר: ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורים הללו ועלו משם ושרתה עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגלויות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד.