מהפטרת השבוע על שמואל:

הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם:

 

פסוק זה מדברי שמואל אל העם, אשר מזכיר את דברי משה בפרשה: "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶ, הוא בפשטות הסיבה לבחירת פרקים יא- יב בשמואל להפטרת השבת.

אפילו 'דמי נסיעות' או 'החזר הוצאות רכב' לא קיבל שמואל. ובמדרש שמואל (בובר) פרשה יד, ילקוט שמעוני שמואל א רמז קיא: "הנני ענו בי נגד ה' את שור מי לקחתי ואת מי עשקתי אמר רבי אבא בר כהנא: קשה הוא הגזל ששני גדולי עולם הוצרכו להתווכח עליו, משה ושמואל.

משה: "לא חמור אחד מהם נשאתי ..." אמר משה: בשעה שהיו ישראל מתנדדין ממסע למסע, לא אמרתי לאחד מהם טול כלי זה בידך, טול כלי זה על חמורך, נשאתי וטענתי, כמה דאת אמר: ויקח משה את אשתו ואת בניו .


גם משה וגם שמואל נזהרו מאד שלא להשתמש בכספי ציבור לצרכיהם.


ועל הקשר הנוסף בין הפרשה להפטרה אומר המדרש:


"וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו .

ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו שמואל ששקול כמשה ואהרן ... אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום (אשתוק)?

ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדת להם ומשה היה רואה יפה".


קורח חשב שממנו תצא שושלת היוחסין שתביא בסופו של דבר ללידת שמואל, ולכן התמלא גאווה ועזות מצח. סופו של דבר ששמואל אכן ייחוסו לקורח, אך לא לקורח עצמו אלא לבניו של קורח שחזרו בתשובה.