פרשת נח - מכנה משותף גבוה
לאורך פרשות בראשית ונח, נראה שהמציאות מדייקת את עצמה, תוך כדי תנועה, בלא מעט תחומים. אחד מהם, הוא היחס שבין הפרט לכלל. האדם נברא יחידי, כדי להדגיש עבורנו את יחודו. כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות. הייחודיות הזו, מחייבת שמירה על זכויות הפרט ומאפשרת גיוון מחשבתי. הסיכון שיש בה, הוביל לאגואיזם קיצוני, שהדרדר, אף לגזל ושלילת האחר בדור המבול, בו מלאה הארץ חמס.
הקדוש ברוך הוא מתקן את העולם על ידי התחלה מחדש, כשהפעם נקודת המוצא אינה האדם הבודד, אלא משפחה שלמה, המתגבשת ב״כור היתוך״ של תיבת נח במשך חודשים רבים.
אולם לקראת סוף הפרשה, מתברר שכיפוף הברזל לצד השני, יצר בעיה הפוכה: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". האינדיבידואליזם נמחק, כולם חושבים באופן דומה, יוצרים מכנה משותף נמוך של ״נעשה לנו שם״ ומתאחדים כדי לבנות מגדל שמתריס כנגד אלוקים.
בפסוקים האחרונים של הפרשה, יעלו על בימת ההיסטוריה, אברהם ושרה, שמשימתם תהיה להקים עם, שיאזן בצורה נכונה, בין הפרט יחודו וגיוון המחשבה שלו, לבין כלל, שמתפקד סביב הטוב המשותף ולא סביב מכנה משותף נמוך.
הבחירות המאתגרות, העומדות לפנינו, מציבות לנו משימה, להיות מסוגלים לתת ביטוי לחלקים הייחודיים השונים בחברה ולייצר מכנה משותף גבוה, שיאפשר לרתום אותם למטרה משותפת טובה.
