וַיִּיסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה: וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה… וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹונְנִים"
העם נמצא עדיין באותו מקום שבו קיבל את התורה. הקולות והמראות של הר סיני מלווים את העם בעת חנייתם. לא חלפה שנה ממתן תורה-חטא העגל-שבירת הלוחות-בניית המשכן – תקופה הפכפכה ומרובת אירועים קיצוניים. היינו מצפים שהעם יהיה מרוסן ומאופק, וההכרזה של העם בים סוף 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' תהיה בת תוקף.
חז"ל דייקו ממילה אחת – 'ויסעו מהר ה'…' ומסבירה הגמרא במסכת שבת:
"פורענות ראשונה – 'וייסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. כלומר, שהפורענות החלה מיד שנסעו מהר ה'. הרמב"ן בפרשתנו מסביר בהרחבה: "אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה".
כלומר לא הייתה זו נסיעה סתם אלא בריחה מההר. ומתכניו ובלשוננו: 'כתינוק הבורח מבית הספר'. מוקד הבעיה הוא ברצון העז של העם להתנתק מצור מחצבתם – 'ויסעו מהר ה''.
הרצון להתנתק קורה אפילו שהעם יושב זמן רב במקום אחד. בזמן שישבו סביב הר סיני לא השקיעו מחשבה בהכנתם לקראת הכניסה לארץ. מכאן שחטא המרגלים וחטא המתאוננים צומחים מתוך התנתקות מוחלטת מהר סיני כבר בתחילתו של המסע.
