פרשת בהר בחוקותי- על אחווה וכבוד
פרשתנו עוסקת בהסדרת היבטים כלכליים רבים, בין אדם לחברו ובוחרת פעמים רבות במושג האחווה, כדי לתאר את היחס בין האנשים. לדוגמא, הצורך לתמוך בחבר ולא לנצל את חולשתו לטובת רווח כלכלי, בדמות ריבית, מנוסחת כך: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ".
הבחירה במילה "אחיך", מאפיינת כיוון מוסרי מסוים, המייצר מעגלי "אני מתרחב". בדומה לציווי "ואהבת לרעך כמוך", שם התורה מרחיבה את מעגל האהבה, מאהבת האדם אל עצמו, אל עבר אהבתו לזולתו, כך היחס לחבר ובתוכו גם לגר ולתושב, נובע כולו מהיחס לאחיך.
הזולת הופך להיות חלק מהמשפחה ובכך חלק מהאני המורחב, מה שמדגיש, את האחדות שלנו כחברה. כיוון מוסרי זה יעסוק יותר בנתינה לאחר, מאשר בשימור זכויותיו, ב"אנשים אחים אנחנו", יותר מאשר ב"חיה ותן לחיות".
ישנו כיוון מוסרי שונה, המדגיש את מעמדו הנפרד, האוטונומי, של הזולת והצורך להגן על זכויותיו, בתורת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". ניתן לאמר שזה היה חסרונם של תלמידי רבי עקיבא, ש"לא נהגו כבוד זה בזה", ומשום כך מתו במגיפה, בתקופה זו של ספירת העומר. הכבוד לזולת משמעותו, נתינת משקל לייחודיות שלו ולא טשטוש שלה.
בניין מוסרי שלם יחפש להיבנות משתי הגישות יחדו.
בימים אלה של בנייננו הלאומי בארץ אבותינו, בפרט בשנות הלחימה בהם אנו נוטלים חלק, בתקופה בשנה בה אנו צועדים מחדש מחג חרותנו לקבלת משמעותנו כעם, בחג מתן תורה, נתפלל שנשכיל להמשיך ולבנות כאן, חברה מוסרית מכבדת ומאוחדת.
