"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוהיהם". העניין הוא, שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שיוכל להבין. וזה, כי כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד, עד זמן אשר חקקה המטרה האלוהית, אשר לבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים סייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר.
והנה מעת היות ישראל בגויים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי יתקיימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבת אדם משכיל, היודע קורות הימים והמצולות אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כוח וחדל אונים, אשר זה לבד גם כן מופת נפלא וגדול על קיום האומה למטרה נשגבה אלוהית, אשר נתנבאו עליה הקדמונים.
הנה דרך ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. ואחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ המון גליו, וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים, ירוצו יברחו למקום רחוק, ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נוכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד. שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש – "יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת"! ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים. וזה לשתי סיבות: לקיום הדת האמיתי וטהרתו, ולקיום האומה.
משך חוכמה כחכמה עליונה של קיום יהודי בין העמים לזמן ארוך ביותר שקיצו לא ידוע. זה המוטיב העיקרי של גורל עם ישראל בגלויותיו השונות. למצוא מנוחה במקום מסוים: ספרד, מצרים, צפון אפריקה, צרפת, פרובנס, פולין, עירק, רוסיה, ארצות הברית וכו' ולפתח שם חיי רוח וחומר, כזה שכותבי קורות העתים מתפעלים ממנו. אבל אם הצלחה זו גורמת לעם ישראל לחשוב כי זה מקום מחצבתו, ולחדול מלצפות "לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד", או אז מביא עליו הקב"ה "רוח סערה עוד יותר חזק", אשר מזכירה לו בקול סואן וברעש גדול (ובזעזועים, וברדיפות, ובפוגרומים וכו'): "יהודי אתה ומי שמך לאיש, לך לך אל ארץ אשר לא ידעת"! ולאן תלך? למקום אחר! לארץ אחרת, לגלות חדשה וחוזר חלילה, כפי שהוא ממשיך ומתאר שם: "אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו, ולשונות זרים כלבוש יחלוף, ומחצבתו הוא גזע ישראל, ותנחומיו ניחומי נביאי ה', אשר ניבאו על גזע ישי באחרית הימים. ובטלטולו ישכח תורתו, עומקה ופלפולה, ושם ינוח מעט, יתעורר ברגש קודש, ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ה', יתגדרו לפשט תורה בזה הגבול, אשר כבר נשכחה, ובזה יתקיים ויחזק אומץ. כה דרך ישראל מיום היותו מתנודד". הציווי לאברהם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", הופך לצו לדורות: "לך לך אל ארץ אשר לא ידעת!" – מבבל ומצרים לצפון אפריקה, מצפון אפריקה לספרד, מספרד לצרפת, מצרפת לאשכנז, לפולין, לארה"ב, לאוסטרליה .... ולמסע הנדודים הזה נכנסת המודרנה, ההשכלה והאנסיפציה, כפי שהוא ממשיך שם: "והישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו ... יחשוב כי ברלין היא ירושלים". וארץ ישראל נשכחה, איננה אפילו תחנה אפשרית ברצף הנדודים הזה, היא תגיע "באחרית הימים בהיות ישראל גוי אחד בארץ", ביום בו יתקיים "והיה ה' אחד ושמו אחד", "וכאור בוקר בעולם הזה יזרח שמש לצדיקים לעתיד לבוא".
