פרשת בלק נחשבה לפרשה חשובה ביותר שמן הראוי שתיכלל בקריאת שמע.
וכך אומרת הגמרא במסכת ברכות:
אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור. מאי טעמא? אילימא משום דכתיב בה: "אל מוציאם ממצרים – לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים!
אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" ולימא האי פסוקא ותו לא! – גמירי: כל פרשה דפסקה משה רבינו – פסקינן, דלא פסקה משה רבינו – לא פסקינן.
וההסבר:
פרשת בלעם" שרצו לשלב בקריאת שמע היא "פרשת מה טובו אוהליך", הנאום השלישי והאחרון של בלעם (פרק כד פסוקים ה-ט) המתחיל בפסוק: "מה טובו אוהליך יעקב" ומסתיים בפסוק: "מברכיך ברוך ואורריך ארור" אותה רצו לקבוע בברכת שמע לפני שקבעו לבסוף את פרשת ציצית.
אך כל זאת, לא רק בגלל הפסוק: "אל מוציאו ממצרים" המזכיר את יציאת מצרים (שזה יש כאמור בפרשות רבות אחרות בתורה וכמובן גם בפרשת ציצית), אלא גם ובעיקר בגלל הפסוק: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". אז מדוע באמת לא קבעו פרשה זו? מדוע נדחה רעיון זה מפני פרשת ציצית? בגלל טרחת הציבור.
כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" - מסתבר שהוא הפסוק החשוה ביותר בפרשת בלק.
