פרשת בשלח- "ושבו בנים לגבולם"
החיבור בין ההתרגשות הגדולה, שבמציאת גופתו של רס"ר רני גואילי והבאתו לקבורה בקבר ישראל, לבין פרשת השבוע נראה מדוייק מאד:
"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".
התנ"ך מטפל בכבוד רב, בעצמות יוסף, בשלוש הזדמנויות שונות. בסוף ספר בראשית, משביע יוסף את בני ישראל, להעלות את עצמותיו איתם כשיצאו ממצרים. הוא בוחר להדגיש עקרון שונה מהעיקרון שבחר אביו, יעקב. יעקב ציווה לקוברו מראש בארץ כנען כדי להדגיש לבניו, שמצרים אינה מקומם. יוסף נראה כאומר, אני עימכם בצרה במצרים, מתוך בטחון מלא, שהגאולה תבוא עליכם ועלי. ההזדהות שלו עם הכלל והאמונה שלו בעתידו הטוב באים בכך לידי ביטוי.
כך גם רני, שיצא פצוע, להגן על קיבוץ עלומים, ביטא בכך שייכות עמוקה לעמו ואמונה בכך שגורלו כרוך בעתידה של המדינה.
משה דאג להעלאת עצמות יוסף לא רק כפריעת חוב ישן, אלא כאימוץ כוחות ההזדהות והאמונה לדורות.
האזכור האחרון בתנ"ך לעצמות יוסף, מופיע בסוף ספר יהושע: "וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב...וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף, לְנַחֲלָה".
חשוב לתנ"ך להדגיש שעצמות יוסף הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה וייתכן שהן עצמן הופכות להיות נחלת צאצאיו ממשיכי דרכו.
בתודה לה' ולכל החיילים והאנשים הטובים שהיו שותפים למאמץ להשיב את עצמותיו של רני הביתה ובתפלה שעצמיותו וערכיו יהיו נחלת כולנו.
