וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ: וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו: וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
אם חשבנו לרגע שבפרשת ויגש, במפגש של יוסף עם אחיו ואח"כ במפגש שלו עם אביו, הגענו לשלום בית ול"סוף טוב", באים פסוקים אלה שלאחר פטירת יעקב וטופחים על פנינו. מה קורה כאן? כל האיבה חוזרת ומתפרצת? או אולי ההפך, מתרחשת כאן סגירה סופית של הפרשה?
רמב"ן:
יראה לי על דרך הפשט, שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים.
כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי.
ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו.
ולכך נאמר: "ויצוו אל יוסף לאמור אביך צווה לפני מותו לאמור..."
כלומר, עד הסוף לא התגלו הסודות , וכל צד, מסיבות טובות, העדיף לא לספר את אשר אירע באמת.
השלדים מוטב שיישארו בארון.
