וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אלhהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה."
בפרשה זו אנו עדים לשקיעתו של משה וירידתו מעל במת ההיסטוריה. ואמנם פירש הספורנו: "לא אוכל - וגם אם הייתי חי לא הייתי יכול לצאת ולבוא לפניכם בזקנתי". משה כבר תשוש פיזית.
אך באותה פרשה אנו ממשיכים וקוראים "ויצו משה את הלויים... לקוח את ספר התורה הזה". רש"י מסב את תשומת לבנו לצורת הפועל הנדירה, צורת המקור - "כמו זכור שמור הלוך". רש"י אמנם אינו מסביר כאן את משמעותה של צורה זו, אך אנו כבר יודעים אותה מפירושו לעשרת הדיברות:" זכור לשון פעול הוא, כמו אכול ושתו, הלוך ובכה, וכן פתרונו: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת..." הווה אומר: אין זו פעולה חד-פעמית ספציפית, ואף לא פעולה נקודתית החוזרת ונשנית, אלא פעולה תמידית ומתמשכת. זוהי תודעה קיומית תמידית שאינה פוסקת. וכן הדברים גם כאן: על הלוויים נושאי הארון מוטלת בכל דור ודור חובת הקבלה וההעברה - "לקוח" - מדורו של משה לדורי דורות.
אם נרצה, משה האדם מפנה את מקומו מעל במת ההיסטוריה ונבלע בלא נודע, אך בה בעת קם משה חדש, שספק אם דמותו שלאחר מותו קטנה מזו שבחייו. באותה שעה קם משה מוסר התורה, ובכל דור שמתקיים בו "לקוח את ספר התורה" ושבו מתרחשת קבלת התורה, עולה לנגדנו דמותו של אבי הנביאים- משה, מוסר התורה.
גם שתי המצוות המופיעות בפרשה קשורות לעניין זה. מצוות הקהל ומצוות "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" - שתיהן קשורות להעברת התורה. הרא"ש בסנהדרין פוסק שניתן לצאת ידי חובת מצוות "כתבו לכם את השירה" בקניית ספרי קודש, שכן כל עניינה של המצווה הוא ללמד את בני ישראל עד דור אחרון את דברי התורה הזאת.
(משיחות הרב ליכטנשטיין, ישיבת הר עציון)
