ודיברתם אל הסלע לעיניהם
משה ואהרון אינם זוכים להיכנס לארץ עקב כך שהיכו את הסלע ולא דיברו אליו.
אומר על כך הנצי"ב:
"עתה היו עומדים להיכנס לא״י ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה׳. על כן התנהג הקב״ה עמם בשנה זו בדרך הממוצע.
וכמו אומנת ילד היונק העומד להיגמל מחלב. כבר איזה משך לפני היגמלו מרגלת את הילד מעט מעט באכילת לחם. ומכל מקום לעת הצורך מיניקתו עד שהוא נגמל לגמרי. כי קשה להחליף סדר החיים בפעם אחת.
כך החל המקום יתברך להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע וללמדם איך יעשו בעת יהיה השגחה לענוש אותם ולמנוע טובה וגשמי השנה. ולא יהיה עוד כוח משה אשר בבקשתו לבד נעשה הכול. והנה, כשנפסק המים מן הבאר הבינו ישראל שזהו שלא בתורת עונש על איזה דבר. אלא כדי להרגילם לחיים טבעיים.
ועתה כשנפסק הסלע מליתן מים, לא היה משום שכלה הליכות הנס. אלא הוא כמו שעוצר הקב״ה מי מטר בשביל עוון הדור. וידוע מנהג ישראל בעת עצירת גשמים מתאספים ברבים למקום אחד אף שלא בבית המקדש מקום קורבנות וגילוי שכינה, וראש העם אומר דברים כבושים ואח״כ מתפללים בצבור כמבואר במס׳ תענית. ורצה הקב״ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בארץ ישראל, ויאמינו שגם בלי כוח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים. ע״כ צווה ה׳ להיקהל עדה אל הסלע".
אם כן, הקב"ה רוצה להרגיל את העם לחיים שבהם לא מכים יותר על סלעים ויוצא מים. משה ואהרון לא מפנימים את מטרת ה' וחוזרים להכות את הסלע כפי שעשו 38 שנים קודם לכן. עונשם שלא ייכנסו לארץ מבטא אם כן את חוסר התאמתם להתנהלות החדשה ששואף הקב"ה לחנך את העם - התנהלות ארץ ישראלית.
