פרשת חיי שרה - כבוד והדר
השבוע זכיתי, יחד עם תלמידי, לחלוק כבוד אחרון לסגן הדר גולדין ז"ל ולהשתתף בלווייתו. חז"ל מסבירים שמצוות לווית המת היא אחד היישומים של הפסוק הצנע לכת עם א-להיך. ניתן להבין, שהאנשים הרבים שמלווים את הנפטר, יוצרים מעין הסתרה, הצנעה של הגוף ומאפשרים להיפגש עם האדם דרך הכבוד והמורשת שהוא עורר בחייו. במקרה של הדר, מדובר במלווים שנשאו את מורשתו ואת מורשתה של משפחתו כבר שנים רבות. הכבוד וההדר שנכח בלוויה, עורר בי מחשבות על הקבורה הראשונה המפורשת בתורה, שמופיעה בפרשת השבוע.
כבר לאדם הראשון נאמר: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". על פי המדרש, הבל, שהיה האדם הראשון שמת, היה גם ראשון להיקבר, אבל הקבורה הראשונה המפורשת בתורה היא קבורת שרה במערת המכפלה, הפותחת את פרשתנו: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי".
למרות הבטחות רבות מה' על הארץ, היה אברהם, עד עתה, נע ונד, גר ותושב, בלא אחיזה בארץ המובטחת. הדבר שגורם לו ליזום, לראשונה, אחיזה בארץ הוא, הרצון לדאוג לכבודה של אשתו המתה ולדאוג לה למקום מנוחת עולמים. הבאת שרה לקבורה, נדמית כדאגה פרטית אישית ומשפחתית, אך מתבררת כעוגן לאומי, המשיב את יעקב לארצו לאחר שמת במצרים ואולי אף את ישראל לארצם, למרות שנות גלותם הארוכות.
לפני אחת עשרה שנים ליוויתי את רס"ן בניה שראל, תלמידי, שנפל בקרב עם הדר ונקבר בבית העלמין העתיק של חברון, מעל מערת המכפלה. השבוע נסגר המעגל שאיפשר להביא גם את הדר לקבורה ראויה באדמת ארץ ישראל.
אני מאחל לנו שנצליח בע"ה לחלץ את בנינו כולם, מציפורני הרשעה של חמאס ולהביאם לקבר ישראל ושנשאב כוחות מהעוז והענווה שאפיינו את הדר ואת בניה.
