תשעה באב לקראת בחירות
חכמים מספרים לנו שירושלים חרבה בגלל קמצא ובר קמצא. הסיפור מתחיל באדם שעשה סעודה גדולה לאוהביו ושלח את המשרת שלו להזמין את קמצא אוהבו, והלה טעה והזמין את
בר קמצא, שונאו. משגילה בעל הבית את בר קמצא בסעודתו, התעקש לגרש אותו, למרות שהלה, הציע לו לשלם עבור כל הסועדים. בר קמצא, המבויש והמתוסכל, מכך שהחכמים שנכחו באירוע לא מחו בפני בעל הבית כדי למנוע את גירושו, מחליט להלשין לקיסר שהיהודים מרדו בו ואף מארגן את ההתרחשות באופן שקרי, כדי לגרום לו להאמין בכך.
הגמרא מזמינה אותנו לחפש את סיבת החורבן במישור המוסרי, האישי- מנהיגותי ולא להסתפק בהסבר היסטורי, מדיני. היא מפרטת מספר גורמים שיש להם אחריות על החורבן ובכך אולי מזמינה כל אחד מאתנו, הלומדים, לחשבון נפש ולשאלה, לו היינו שם, האם יכולנו למנוע אותו?
שואל המהר"ל מפראג, מדוע מוזכר גם קמצא בפתיח? הרי הוא לא עשה דבר, מלבד העובדה שבטעות לא הוזמן.
הסברו מתייחס לשמות קמצא ובר קמצא ולתופעה החברתית שהם מייצגים. לפי אחד מפרושיו "קמצא"- הוא הקומץ, הנפרד מן השלם. בית המקדש נועד להיות המקום שמאחד את העם כולו. אליו הם עולים מכל קצוות הארץ. בפני השוכן בו, כולם שווים, לכן כאשר העם חי בצורה של קליקות, קמצים מופרדים זה מזה, כאשר הקבוצות מתחלקות לאהובים ושנואים, בית המקדש אינו ממלא את ייעודו וממילא אין טעם לקיימו.
בתקופה של בחירות, אנו נמשכים להיפרד לקמצים או לפלגנות מפלגתית, עלינו לתת דעתנו על המשותף ולהשקיע בחיבורים, לבל נחרב בשלישית.
