פרשת כי תבוא- "רבה אמונתך"
בפרשתנו מופיעים דברי התוכחה המתארים את העונשים הקשים, העלולים לבוא על עם ישראל, אם יסורו מדרך הישר. קשה לשמוע את המתואר בפסוקים ולכן יש מנהג שהקורא בתורה מנמיך את קולו בקריאת הקללות ועל מנת לשמוע יש להתאמץ להקשיב.
באופן מפתיע, ספר הזוהר מחפש את הברכות הטמונות בפרשת הקללות. הוא טוען, שנקודת ההצלה של ישראל מתחבאת בקללה הקשה ביותר ומזהה אותה עם הפסוק הבא: "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ".
ניתן להסביר את כוונתו בכך, שכאשר אדם אינו מאמין בחייו, הוא נמצא במצב קשה מאד. הוא חושש ליזום, חושש לבחור והפחד משתק אותו. כיצד, אם כן, יכולה לצמוח ישועה ממצב קשה שכזה?
ייתכן להבין, שמצב של חוסר אמון עצמי, יכול להוביל את האדם להאמין בחייו מחדש, מתוך האמון שהקדוש ברוך הוא מאמין בו.
יום יהודי נפתח באמירת תודה-
" מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".
הרב קוק מסביר, שהיה אפשר לפתוח את המשפט בסדר הפוך-"אני מודה לפניך", אך ישנו הבדל בין יום שמתחיל במילה "אני" לבין יום שמתחיל במילה "מודה".
אדם צריך להימנע מלחשוב שהמציאות מתחילה ממנו ולהודות למי שבזכותו הוא קיים.
החידוש הגדול מופיע בסוף המשפט. במקום שהמשפט הראשון ביום, יכלול הצהרה האומרת במה אנו מאמינים, הוא מתייחס לשאלה במי הקדוש-ברוך-הוא מאמין?
התשובה היא, שהוא מאמין בנו. העובדה שאנו קמים בבוקר, מעידה על כך שהקדוש ברוך הוא מאמין בנו, שנוכל לעשות משהו טוב עם היום שלנו. בכך שהוא מחזיר לנו את הנשמה ליום חיים נוסף, הוא מבטא את האמון הגדול שלו בנו ומעניק לנו בזה, כוחות משמעותיים לכל היום.
