פרשתנו פותחת במצוות ביכורים, הבאת הפירות הראשונים מהמטע לבית המקדש ונתינתם לכהן. בנוסף להבאה, יש מצווה נפרדת של "מקרא ביכורים", מצווה להצהיר על הטוב שעשה ה' לנו בהביאו אותנו אל הארץ, בנוסף לסקירה היסטורית, המראה את נקודת הפתיחה וכמה השפע הכלכלי הנוכחי אינו מובן מאליו. בעבר עסקנו בפרשה זו בחשיבות הכרת התודה ואמירתה. הפעם, אני רוצה להתמקד בפסוק הסיום של פרשת הביכורים, שמוסיף את המצווה לשמוח בטוב:
יש מי שמסביר שמטרתה להרחיב את אופי השמחה, שצריכה להתעצם ולנכוח בחיים ולא רק בלב. להודות, ולשיר ולרקוד על הטוב יעצימו אותו, לעומת הדאגה והטרדה בהם משתמש הרע.
יש מי שמרחיב את הגדרת הטוב ומסביר שגם דברים שנראים לנו כרעים, בהתבוננות מעמיקה יותר ובפרספקטיבה רחבה יותר, ניתן להבין שגם הם לטובתנו.
הסבר אחרון מתאר את המילה "כל", כמפתח לשמחה. שהרי עשו אומר על עושרו- "יֶשׁ לִי רָב" ואילו יעקב אומר על עושרו- "וְכִי יֶשׁ לִי כֹל". אדם שמרגיש שיש לו הרבה, ממוקד במה שעדיין חסר לו. אדם שמרגיש שיש לו הכל, מסתפק במה שיש לו. זהו השמח בחלקו.
בסיכום שנה, כדאי להביט לאחור ולראות את כל הטוב בו זכינו השנה. לא להיכנע לדאגה, לחשש ולצער ולאפשר להם לבטל את הטוב. באופן טבעי, הם ימשכו את תשומת ליבנו, בוודאי כשהצער על חטופינו עוד מלווה את חיינו, אבל אל לנו לגמד ולמחוק את הטוב לו אנו זוכים.
