פרשת כי תצא- טעות מכוונת
התורה מדגישה פעמים רבות את חשיבות הזיכרון. זיכרון בריאת העולם, זיכרון העבדות במצרים, זיכרון יציאת מצרים ועוד ועוד. גם בפרשתנו מופיע הציווי לזכור את אשר עשה לנו עמלק, אבל פרשתנו מיוחדת בכך שמופיעה בה מצוות שכחה:
"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ"
לא ניתן לצוות לשכוח משום שהשכחה אינה מודעת, אבל התורה מכוונת אותנו כיצד להגיב לשכחה. אדם ששכח לקחת עומר שקצר בשדה מצווה להניח אותו לעניים ולא לשוב לאסוף אותו. זו מצווה ייחודית שלא ניתן לקיים אותה, אלא מתוך טעות אנוש. ניתן להבין אותה כיוצרת לגיטימיות למרחב הטעות. כבני אנוש, איננו חפים מטעויות והתורה מלמדת, שגם מהן יכולים לצמוח דברים טובים.
ברמה מעמיקה יותר ניתן לאמר, שאנו אומנם אחראים על מעשינו וצריכים לפעול בצורה מחושבת, כדי להוסיף טוב בעולם, אבל אחרי שמצידנו, נעשו כל המאמצים לפעול בצורה טובה ונכונה בעולם, ניתן להכיר בעובדה, ששליטתנו במציאות מוגבלת והקב"ה מכוון את העולם קדימה, גם דרך טעויות וחוסר מודעות.
