פרשת לך לך- הזכות לשרת
בפרשת השבוע מופיעה ברית בין הבתרים, במסגרתה משתף ה' את אברהם בצפוי לזרעו: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". בפשטם של הפסוקים נראה שהתהליך המתואר, מעצב את עם ישראל, כתופעה על טבעית, החורגת ממדע האנתרופולוגיה. אותה על טבעיות שתבטיח את קיומו גם בזמנים קשים של פיזור וגלות.
אולם חז"ל חיפשו, האם ניתן למצוא פגם בהתנהלותו של אברהם שהביא לבחירת מסלול חתחתים שכזה? אחת ההצעות נראית כעשויה להתחבר לאקטואליה שלנו:
"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא(=גיוס בכפייה) בתלמידי חכמים, שנאמר: וירק את חניכיו ילידי ביתו."
במבט ראשון נראה, שהעובדה שאברהם מגייס את בני ביתו, שאותם קירב לעבודת הבורא, למלחמה בארבעת המלכים, בפעולה כוחנית(וירק- כמו לרוקן קנקן), נחשבת כחטא. יש שרצו ללמוד מכאן שאין לגייס תלמידי ישיבה לשרות צבאי בכפייה.
הצד הערכי שיש בקביעה זו, הוא שהחברה זקוקה לתלמידי החכמים שבה, כדי להמשיך לפתח את הייחודיות שבאומה ואת עמוד השדרה שלה, הנובעים מהקשר שלה עם התורה. אולם ראוי לחלק בין מטרת הלחימה של אברהם- הצלת אחיינו ואנשי סדום, לבין השרות הצבאי במדינתנו. על הפרק לא עומדת כרגע שאלת גיוס בני הישיבות לצורך עצירת רצח העם בסודן, חשובה ככל שתהיה. מדובר על הצלת מדינת ישראל ועולם הישיבות בכללה מאויבים ממשיים הקמים עליה. במקרה זה עלול העומד מן הצד, שאינו נוטל חלק בסיכון העצמי למען הצלת העם, לפתח רקבון מוסרי, שיגרום גם לתורה הנלמדת להיות תורה מעוותת.
חשוב מאד לשמור על פיתוחו של עולם התורה ולכן כדאי שהמהלך יעשה בהסכמה, אבל ראשי הציבור התורני, צריכים להתאמץ לחפש את הדרכים, בהם יזכו גם בחורי הישיבה לשרת את מדינתם ולא להסתפק במאמץ לחפש דרכים לפתור אותם.
