פרשת עקב- "מי שאוכל לבד..."
במסגרת ההכנות לכניסה לארץ מתייחסת התורה לאתגרים, הנובעים מהשפע וההצלחה הצפויים בה:
"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים...וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה וְזָכַרְתָּ אֶת ה׳ אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל״…
בשנים הקודמות עסקנו באופן שבו ברכת המזון מתמודדת עם הסכנה של תחושת "כוחי ועוצם ידי". על ידי אמירת תודה קבועה, מתבססת הכרת הטוב והאדם נשאר צנוע.
השנה רציתי לעסוק בזווית נוספת של ההתמודדות, שקשורה לתוכן הברכה. ברכת המזון כוללת הודאה לא רק על האוכל, אלא גם על הארץ ועל ירושלים. ניתן לראות באכילה פעולה מאד פרטית של האדם, הכנסת אוכל לתוך פיו ומעיו היא ביטוי מזוקק של דאגת האדם לעצמו. כהשלמה לכך, מבקשת התורה לחבר את האדם למבט יותר כללי. האדם נהנה מהטוב הפרטי שניתן לו, אבל מחבר את עצמו לטוב שניתן לאומה. החיבור לכלל בעצמו, מוליד צניעות ורגישות לאחר ומרחיק את האפשרות שהרווחה האישית תבוא על חשבון רווחת האחר.
