אומר רש"י: בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן.
המדרש ורש"י בעקבותיו, הבינו מפתיחת הפרשה שיש בנגעי הבתים בשורה מיוחדת הקשורה לכניסה לארץ, ופרשו שנגעי הבתים הם הבטחה חיובית! הנגע מביא לניתוץ הבית, וע"י כך מוצאים אוצרות!
אך ישנו קושי בפרוש זה. נגע איננו דבר חיובי, הוא מטמא, הוא גורם לניתוץ הבית, זהו תהליך שאיננו חיובי, ולולא הפתיחה המיוחדת לא היינו מעלים על דעתנו לומר ש"בשורה היא להם", אלא להפך.
אפיק פרשני אחר שואל -מהו בעצם החטא עליו באים נגעי הבתים? המדרש מתאר בדרך ציורית על מה באה צרעת הבית:
אדם אומר לחברו: השאילני קב חיטים. ואמר לו: אין לי. קב שעורים- אין לי. קב תמרים - אין לי, אישה אומרת לחברתה: השאיליני נפה - היא אומרת אין לי. השאילני כברה- ואומרת אין לי. מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו, ומתוך שהוא מוציא את כליו, הבריות רואות ואומרות: לא היה אומר אין לי כלום? ראו כמה חיטים יש כאן, כמה שעורים, כמה תמרים יש כאן!
לפי מדרש זה צרעת הבית באה על צרות העין.
וכעת המפרש בעל ה"כלי יקר" מחבר את עניין צרות העין עם הקשר לארץ:
אדם שמבין שה' נתן לו את הארץ לאחוזה - "אשר אני נותן לכם לאחוזה", מבין שהארץ היא של ה' והוא רק קיבל מתנה מה', ולכן הוא אינו מתייחס לרכושו כשייך רק לו. הוא מבין שעליו לחלוק עם אחרים את הטוב שה' נתן לו.
לעומת זאת, אדם שמתייחס אל ביתו כ"בית אחוזתכם" מרגיש שביתו שייך לו, ולכן אינו מעוניין לתת משלו לאחרים.
כאן טעותו של האדם: הרכוש והבית אינם שלו אלא מתנה הם מאת ה', ואם הוא מרגיש בעלות על רכושו עד כדי כך שאינו מוכן לתת ממנו לאחרים, אז - "ונתתי נגע צרעת בבית אחוזתכם" - באים הנגעים שמזכירים לו שביתו אינו באמת אחוזתו, אלא ה' נתן לו את האחוזה.
לפי המדרש בויקרא רבא, צרעת הבית מביאה לתיקון צרות העין ע"י זה שהאדם נאלץ לחשוף את רכושו לעיני כל, ואז הוא מתבייש בכך שלא נתן לאחרים, ודבר זה מביאו לתקן את מעשיו.
