כי כאשר שאלו מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להילחם, היה הכהן מכוון בשמות שהם האורים, והאירו לעיניו (הכוונה מתוך השמות שהיו על אבני החושן) אותיות יהודה, ויו"ד מלוי, ועי"ן משמעון, ולמ"ד מלוי, וה"א מאברהם הכתוב שם על דעת רבותינו. או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה"א מיהודה.
והנה כאשר האותיות מאירות אל עיני הכהן עדין לא ידע סידורן, כי מן האותיות אשר סדרו מהן "יהודה יעלה" היה אפשר להיעשות מהם "הוי הד עליה", או "הי על יהודה", ותיבות אחרות רבות מאד?!
אבל היו שם שמות הקדש אחרים נקראים "תומים", מכוחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו. כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו, חוזר מיד ומכוון בשמות התומים. ועודם האותיות מאירות לעיניו, ויבא בליבו שחיבורם "יהודה יעלה".
אם כן, על פי הרמב"ן, שני תפקידים כאן: "אורים" – שמאירים את האותיות הרלוונטיות, ו"תומים" שמסייעים לכהן לחבר את האותיות כל עוד הן מאירות, למשפט משמעותי.
